פסק-דין בתיק עת"א 1998-06-12

העותר נדון בשנת 2005 לעונש מאסר של שמונה שנים ושמונה חודשים שהוטל עליו בגין ביצוע עבירות סחר בסמים, עבירות רכוש, קשירת קשר ועוד.

ביום 12.8.07 הוא שוחרר שחרור מוקדם על תנאי כאשר תקופת התנאי הינה עד ליום 11.11.10.

ביום 9.10.2011, הורשע על פי הודאתו בצירוף של שלושה תיקים בהם יוחסו לו עבירות אלימות במשפחה ונדון אותו היום לעונש מאסר של 4 חודשים ומאסר על תנאי.

העבירות בהן הורשע כאמור, ביום 9.10.11, נעברו על ידו במהלך החודשים יוני ויולי 2010, דהיינו כחצי שנה לפני תום תקופת התנאי.

נוכח הרשעותיו האמורות, פנתה המדינה ביום 2.11.11 (דהיינו כארבעה שבועות לאחר גזר הדין), אל ועדת השיחרורים בבקשה לבטל את השיחרור על תנאי וזאת בהתאם לקבוע בסעיף 20 לחוק שיחרור על תנאי ממאסר.

ועדת השיחרורים נעתרה לבקשת המדינה ובישיבה נוספת מיום 16.5.2012 קבעה, לפנים משורת הדין, כי ביטול התנאי יהיה רק לשני שלישים מתקופת התנאי, דהיינו, 26 חודשים מתוך תקופת התנאי הכוללת של 39 חודשים. הועדה נמקה זאת לתקופת המאסר הקצרה יחסית של 4 חודשים שהוטלה על העותר בגין העבירות הנוספות ובכך שאותן עבירות נוספות נעברו בשלב מאוחר של תקופת התנאי.

בפנינו עתירתו של העותר כנגד החלטת הועדה. טענתו הראשונה של ב"כ העותר הינה כי בקשת המדינה לועדה היתה לאחר המועדים בסעיף 22 לחוק. טענתו זו, נדחתה על ידי הועדה שכן אותה הטענה נכונה לסיטואציה של בקשה לביטול קנס שיסודה בהפרת תנאי שיחרור כלליים. ברם, בענין דנן, בקשת ביטול התנאי התבססה על הוראות סעיף 20 לחוק בדבר אסיר ברשיון שעבר עבירות נוספות.

המועד להגשת בקשה לביטול התנאי בסיטואציה שכזו, הינו המועד הקבוע בסעיף 22א (1) לחוק ולפיו הבקשה תוגש אם לא חלפו יותר משלושה חודשים מהיום בו ניתן גזר הדין בעבירות הנוספות.

כמפורט לעיל, הבקשה הוגשה בטרם חלף חודש ממועד גזר הדין נשוא העבירות הנוספות.

טענתו השנייה של ב"כ העותר, הינה כי בעת שהודה העותר בבית משפט השלום בצירוף כתבי האישום נשוא העבירות הנוספות, וזאת במסגרת הסדר טיעון לפיו יורשע בעבירות אלו ויוטל עליו עונש מאסר של 4 חודשים, לא הציגה בפניו המדינה או נציג מהתביעה את כוונת המדינה להגיש בעקבות כך בקשה לביטול התנאי. אילו ידע שכך מתכוננת לעשות המדינה, לא היה מודה והיה ממשיך לנהל את משפטו.

אין בידינו לקבל טענה זו.

חזקה על העותר שידע היטב, את תקופת התנאי שבה הוא נמצא, את מועדי העבירות הנטענות בכתבי האישום שהודה בהם, את ההשלכות העשויות להיוודע לכך.

בדין דחתה הועדה טענתו זו של העותר.

בסופו של יום, עבר איפוא העותר עבירות נוספות של אלימות במשפחה, במהלך תקופת התנאי.

בנסיבות אלה, ביטול התנאי הינו הוראה סטאטוטורית כאשר שיקול הדעת הנותר לועדה, הינו לקצר "בנסיבות מיוחדות" עד כדי מחצית תקופת התנאי.

בענייננו, החליטה הועדה לפנים משורת הדין, להפחית שליש מתקופת ההפקעה.

לא מצאנו מקום להתערבות ערכאה זו בהחלטה.

אשר על כן אנו דוחים את העתירה.

<#4#>